חופש הביטוי

מתוך ספידיפדיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נואם בפינת נואמים בלונדון, 1974

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעיתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא הטענה כי חוקים האוסרים ביטויי גזענות או תאוריות היסטוריות כמו הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי. דיני לשון הרע מגבילים את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, כדי לאפשר לנשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב. גם פגיעה בזכות לפרטיות מגבילה את חופש הביטוי בחוק.

חשיבות חופש הביטוי לשיח הציבורי

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף החברתי האנגלי בן המאה ה-19, מציג ארבעה נימוקים המבהירים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווים מכשול לאמת:

  • ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
  • אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
  • האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר - יש להשמיעם.
  • האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת - מזיק לה הדבר.

על רעיונותיו האחרונים הללו של מיל יחלוק בחריפות, כעבור עשרות שנים, הפילוסוף החברתי הרברט מרקוזה וכן מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גראמשי.

מיל אינו מאמין כי בענייני מוסר וחברה ניתן להגיע לאמיתות מוחלטות ואין כל סיבה שדעה רווחת ומקובלת תהא אמיתית רק בתוקף היותה דעת רבים. הגבלת חופש הביטוי, מכל סוג שהוא, לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שאף מזיקה.

מתיאור זה נגזר, כי לטובת הפרט והציבור כאחד, יש להגביל את סמכויות הכפייה של השלטונות ולעודד את דרך הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות, כיסוד מהותי ביצירת חברה ליברלית. דרך הוויכוח החופשי נמנעת הליכה עיוורת בתלם. האזרח, מדורבן לפעילות מחשבתית ולהשתלמות מתמידה. ואושיותיה של החברה הנאורה והמתקדמת, המושתת על חירויות הפרט, משתמרים ומתחזקים.

חופש הביטוי והאינטרנט

האינטרנט שהתפשט בעולם במהירות בשנות ה-90 השפיע רבות על חופש הביטוי, וכך גם הרשתות החברתיות שהפכו לנפוצות יותר ויותר בעשורים הבאים, והגדילו משמעותית את יכולתם של יחידים לבטא את עצמם בצורה שעליה יהיה קשה לשלטונות לפקח, ולעיתים אף בדרכים שהגופים שאחראיים על הצנזורה כלל לא אליהם או להיקפם. מעבר לכך שיחידים יכולים לבטא את עצמם בקלות רבה יותר, הם גם יכולים באופן חסר תקדים לקבל תהודה עולמית מבלי לקבל את אישורה של מערכת הפצה גדולה ומסודרת.

למרות זאת, האינטרנט איננו נקי מצנזורה, ובמרחב המקוון לא פעם מתקיים קונפליקט בנושא בין גורמי הצנזורה לבין קהילות וירטואליות שונות. מדינות רבות בעולם, בעיקר מדינות ללא מאפיינים דמוקרטים חזקים, מנסות ליצור לעצמן שליטה על חופש הביטוי באינטרנט באמצעות שיטות פיקוח שונות כמו מנועי חיפוש שעובדים בשיתוף פעולה עם הממשלה, הגבלת הגלישה באתרים שאינם מקבלים אישור ממשלתי וכדומה. מנגד, קמות יוזמות אזרחיות מחתרתיות שמשתמשות באינטרנט כדי לעקוף את ההגבלות השונות שמנסות לקבוע הממשלות, כפי שניתן לראות בתופעות שונות החל מניכוס הרשתות החברתיות למאבקים נגד צנזורת השריעה באיראן ואף בשרתי שיתוף קבצים. במקום ההסדרה המדינתית המוסדית של חופש הביטוי, או לכל-הפחות לצידה, נוצרו באינטרנט מנגנונים שונים של הסדרה עצמית. ממשלות מנסות אומנם להסדיר נושאים שונים הקשורים לאינטרנט, אך פעמים רבות האינטרנט כופה מצב שבו הממשלות חייבות להסתמך על מנגנוני הסדרה עצמית המכוּונים על ידי שחקנים לא-ממשלתיים, וזאת בשל אי-יכולתן או יכולתן המוגבלת מאוד של ממשלות לאכוף חוק וסדר במרחב הווירטואלי, יכולת שמוגבלת גם במדינות אוטוריטריות.

האינטרנט גם אינו מתנהל בצורה כה דמוקרטית כמו שהדברים עשויים להצטייר. סטטיסטיקות שונות מראות שתשומת-ליבם של משתמשי האינטרנט מתרכזת ברובה במספר קטן ביותר של ספקי תוכן. לכן, אף על פי שהזמינות של הפצת המידע לאזרח מין השורה גדולה מאי פעם, עדיין עליו להשתמש ברוב המקרים בשירותיהן של ספקי תוכן מסוימים, ואלו זוכים מעצם כך לכוח רב ולשליטה על חופש הביטוי, ויכולים לקדם ולהפיץ מידע שהם מעוניינים בו, ולהדיר מהמרחב המקוון מידע אחר לבחירתם.

האינטרנט נתפס כמרחב בו יכול אדם לבטא את עצמו ולשמור על מידה רבה של אנונימיות, המגבירה את חופש הביטוי, במיוחד עבור קבוצות שוליים שדעותיהן עשויות להיחשב ללא-מקובלות. מאפיין זה הוא גם אחד הגורמים לירידת האמינות של המידע ברשת החברתית, מכיוון שקשה יותר לבחון לעומק את מהימנות המידע או מוסר המידע באינטרנט.

בשנת 2018 ארגון Freedom House פרסם את דו"ח החירות המקוונת השנתי, והציג פגיעה בחופש הביטוי המקוון בפרטיות הגולשים, במיוחד במדינות בהן התקיימו בחירות בשנת 2018. במדינות שונות - בעיקר מדינות לא מערביות - עלו התופעות של צנזורה, ומתקפות האקינג או מאסרים של מי שביקר את הממשל המרחב המקוון. מבין המדיניות המערביות, המדינות המאוחדות של אמריקה צוינה בדו"ח כמי שפגעה משמעותית בעמודי התווך של חופש הביטוי כשביטלה את נייטרליות הרשת. הדו"ח התייחס באריכות להשפעתה השלילית של סין על חופש הביטוי העולמי: "בשנה שחלפה, ממשלת סין ארחה בכירים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקף המקיפה שלה". הדו"ח תיאר מקרים בהם מדינות השתמשו בתופעת הפייק ניוז כתירוץ כדי לחסום רשתות חברתיות או אתרי אינטרנט זרים, במטרה להתקרב בהדרגה למודל הסיני. הארגון סיכם את הדו"ח בהסבר: "אירועים בשנה האחרונה אישרו שהאינטרנט יכולה לשמש לשיבוש דמוקרטיות באותה מידה שהיא יכולה לערער דיקטטורות".

חופש הביטוי במשפט הבינלאומי

חופש הביטוי נתפס כזכות אדם יסודית ואוניברסלית במשפט הבינלאומי הפומבי. תפיסה זו מתבטאת במגוון רחב של מסמכי חקיקה בינלאומיים, באמנות מולטילטרליות אזוריות, וכן במשפט הבינלאומי המנהגי. ככלל, המשפט הבינלאומי רואה את הזכות לחופש הביטוי הן כזכות אינדיווידואלית והן כזכות קולקטיבית, ובמסגרת זו מוטלות על מדינות מגוון חובות פוזיטיביות, כמו גם חובות שליליות למען אכיפת הזכות. עם זאת, כמו זכויות רבות אחרות, גם הזכות לחופש הביטוי ניתנת לסיוג כשחלה התנגשות בינה לבין זכויות אחרות כגון הזכות לפרטיות, הזכות לחופש הדת והמצפון, והזכות להליך הוגן. במקרה כזה תידרש הערכאה השיפוטית לערוך איזון בין הזכויות המתנגשות על מנת להגיע להכרעה. אמנות האו״ם השונות העוסקות בהגנה על הזכות לחופש הביטוי מביעות את הצורך להגן על שלושה יסודות של הזכות לחופש הביטוי:

  • הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות.
  • הזכות לבקש מידע ולקבלו.
  • הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות האו״ם השונות מחזק את מעמדה של הזכות כזכות יסוד ראשונה במעלה במסגרת המשפט הבינלאומי.

יסודות הזכות

הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות

על פי הערה כללית מס׳ 34 של ועדת זכויות אדם של האו״ם בנושא חופש הביטוי, הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות טומנת בחובה את הזכות להחליף ולשנות דעה פוליטית, מדעית, היסטורית, מוסרית או דתית בכל רגע נתון ומכל סיבה. כן מצוין כי זכות זו אינה ניתנת להגבלה, והפללה בשל החזקת דעה, כמו גם הטרדה או הפחדה של יחידים בגין החזקת דעה, חורגים באופן יסודי מזכות זו.

הזכות לבקש מידע ולקבלו

הזכות לבקש מידע ולקבלו נגזרת מזכות הציבור לדעת, והיא חולשת על גישה לכל סוג של אמצעי תקשורת אשר באמצעותו ניתן להעביר מידע לאחר. הסייג לזכות זו הוא שימוש באמצעי תקשורת כאמור לצורכי תעמולת מלחמה, קידום שנאה על רקע לאומי, גזעי או דתי העולה לכדי הסתה, אפליה או אלימות.

הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים

הערה כללית מס׳ 34 של ועדת האו״ם לזכויות אדם בנושא חופש הביטוי מציינת כי קיים מגוון רחב של סוגי מידע אשר נכללים בזכות זו, לרבות שיח פוליטי, הבעה אודות עניינים אישיים או ציבוריים, זכויות אדם, עיתונות, הבעה אומנותית ותרבותית, לימוד, שיח דתי, סוגים מסוימים של פרסום מסחרי ועוד. עוד מודגש כי זכות זו איננה מוגבלת לגבולות מדינתיים.

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות בינלאומיות ואזוריות

ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1948, מהווה אחד ממסמכי הליבה של הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לזכויות אדם וזכויות אזרחיות. בהקשר של הזכות לחופש הביטוי, סעיף 19 של האמנה מגדיר את חופש הביטוי ומהווה את הבסיס לתפיסת המשפט הבינלאומי את הזכות לחופש הביטוי. הסעיף מורכב משלושת היסודות אשר נמנו לעיל: הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות, הזכות לבקש מידע ולקבלו, והזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.

מעבר לאמנה זו, הזכות לחופש הביטוי מעוגנת, באופנים וסייגים שונים, באמנות הבאות:

משפט בינלאומי מנהגי

משפט מנהגי מהווה מקור מרכזי ומחייב במישור המשפט הבינלאומי הפומבי. משמעות הדבר היא כי יש לראות בנוהג כללי אשר אומץ על ידי חלק ניכר מהמדינות המרכיבות את הקהילה הבינלאומית לאורך זמן, כמקור משפטי מחייב, כשקול לחוק. דין מנהגי אינו בהכרח נכלל בכתב באמנות, אך מתוקף אופיו, הוראות אמנות אשר נהפכות לאורך זמן לנוהג כללי בקרב הקהילה הבינלאומית, תקבלנה מעמד של דין מנהגי. בהתאם לכך, מרבית הזכויות המנויות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948, לרבות הזכות לחופש הביטוי, מהוות נכון לעשור השני של המאה ה-21, דין מנהגי. ככאלה, הן מחייבות את כלל מדינות העולם, ללא תלות בחתימה או אשרור של האמנה, אלא אם כן הביעו את התנגדותן למנהג באופן מפורש ועקבי לכל אורך הדרך.

סייגים לזכות לחופש הביטוי

למרות מעמדה וחשיבותה המשמעותיים במשפט הבינלאומי, הזכות לחופש הביטוי נושאת עמה מספר חובות והיא ניתנת לסיוג ולהגבלה. הסייגים לזכות מוזכרים בכל אחת מן האמנות אשר מעגנות את הזכות. ככלל, ערכאות השיפוט הבינלאומיות מתמקדות בשלושה סייגים עיקריים, אשר מקורם בסעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).

מקור בדין

משמעות הסייג היא שהמגבלה המוטלת על הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בדין המדינתי של המדינה המגבילה. בנוסף, על חוק מגביל להיות מופעל על ידי גוף עצמאי, ללא שיקולים פוליטיים או מסחריים, ואשר ביכולתו לספק הגנות מפני ניצול לרעה של אותם חוקים מגבילים. כן על חוקים אלו להיות מנוסחים באופן קוהרנטי וחד-משמעי, ואין לעשות בהם שימוש למען צנזורה פוליטית. מעבר לכך, על חוקים אלו לציין באופן מפורש סעדים לניצול לרעה של אותם חוקים, דוגמת ביקורת שיפוטית בידי ערכאת שיפוט עצמאית.

הגבלה מסיבה לגיטימית

עיקרו של סייג זה הוא בהגנת על אינטרסים כגון זכויות ומוניטין של פרטים וקבוצות אחרות. במסגרת זאת מחויבות המדינות להגביל סוגי ביטוי הכוללים קידום שנאה על רקע לאומני, גזעי, או דתי, והעולים לכדי הסתה לאפליה או אלימות. בנוסף, מדינות מחויבות להגביל את חופש הביטוי גם ביחס לסוגי ביטוי אשר אינם בעלי נופח פלילי, אלא אזרחי, כגון לשון הרע.

נחיצות

סייג הנחיצות קובע כי על כל פגיעה בזכות לחופש הביטוי להיות נחוצה על מנת להשיג סיבה או מטרה לגיטימית על פי הסייג השני. ככלל, סייג הנחיצות מפורש על בסיס הוראות סעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), המציינות את זכות הזולת לשם טוב, וכן ביטחון לאומי, סדר ציבורי, ובריאות ומוסר הציבור כמטרות לגיטימיות. בנוסף, על הפגיעה בזכות לנבוע מצורך ציבורי או חברתי דחוף, אשר יש לספקו על מנת למנוע הפרה של זכות הזוכה להגנה נרחבת יותר מהזכות לחופש הביטוי. עוד יש על הפגיעה להיות מידתית. משמעות הדבר היא כי לא קיימים אמצעים אחרים להשגת אותה מטרה לגיטימית, אשר אינם כוללים את הגבלת הזכות.

סייגים נוספים

סייג נוסף אשר מוכר במשפט הבינלאומי הוא סייג מצבי החירום, כפי שזה מפורט בסעיף 4 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR). הסעיף מאפשר למדינות להשהות זכויות אדם ואזרח, לרבות הזכות לחופש הביטוי, באופן זמני כאשר נשקפת סכנה קיומית לחיי האומה עקב מצב חירום, ורק לאחר שהוכרז על כך באופן רשמי. יצוין הסעיף מציין סייג לסייג, ואוסר על פגיעה זכויות באופן המפלה על בסיס גזע, צבע עור, מגדר, שפה, דת או אוריינטציה חברתית.

דוגמאות לפרשנות ויישום של הזכות לחופש הביטוי על ידי ערכאות שיפוט בינלאומיות

לינגנס נגד אוסטריה (בית הדין האירופי לזכויות אדם)

בשנת 1975 פרסם העיתונאי האוסטרי מייקל לינגנס שתי כתבות בהן ביקר באופן חריף את ברונו קרייסקי, הקנצלר האוסטרי היוצא. לינגנס הטיל ספק במוסריותו של קרייסקי לאחר שזה הביע את תמיכתו בקנצלר הנכנס, אשר שירת בעברו ביחידת האס אס במהלך מלחמת העולם השנייה. עקב התבטאויותיו של לינגנס בשתי הכתבות, הגיש נגדו קרייסקי שתי תביעות דיבה, בעקבותיהן נמצא לינגנס אשם בידי ערכאות השיפוט האוסטריות. עקב כך, בשנת 1986 פנה לינגנס לבית הדין האירופי לזכויות אדם, בטענה כי כעיתונאי פוליטי, מחובתו לבטא את השקפותיו ולהביע ביקורת כנגד קרייסקי. טענת הנגד של ממשלת אוסטריה הייתה כי אין בכוחה של הזכות לחופש הביטוי, כפי שזו מעוגנת באמנה האירופית לזכויות אדם, למנוע מערכאות השיפוט המדינתיות להפעיל שיקול דעת בהכרעתן, וכן לוודא כי שיח פוליטי אינו מתדרדר לכדי עלבון אישי. בית הדין האירופי לזכויות אדם טען כי הרשעתו של לינגנס עולה לכדי הפרה של זכותו לחופש הביטוי, אשר ניתנת להצדקה רק אם ״מקורה בדין״ ואם היא נחוצה בחברה דמוקרטית. בית הדין מצא כי הבסיס להפרה אכן מצוי בדין האוסטרי, השואף למטרה הלגיטימית של הגנה על מוניטין הזולת, אולם מצא כי לא התקיים יסוד הנחיצות. לדבריו, וכנגד טענות ממשלת אוסטריה, אכן קיימת למדינות מידה מסוימת של שיקול דעת בקביעת התקיימות יסוד הנחיצות, אך תפקידו של בית המשפט הוא לתת את ההכרעה הסופית בשאלה האם הגבלה מסוימת עולה בקנה אחד עם הזכות לחופש הביטוי כפי זו מוגנת בסעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם. עוד הדגיש בית הדין את חשיבותה של העיתונות בהבעת והפצת מידע ורעיונות, ובתוך כך ציין כי אמנם יש להציב גבולות גם לעיתונות בכל הנוגע לפגיעה במוניטין של פרטים, אך גבולות אלה רחבים יותר כאשר הדבר נוגע לפוליטיקאי לעומת אדם פרטי; אף על פי שפוליטיקאי זכאי גם הוא לזכויות כגון לשם טוב, יש לערוך איזון בין זכויות אלה לבין האינטרס של דיון ציבורי חופשי ופתוח. פסיקה זו מהווה אבן דרך בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי בראי המשפט הבינלאומי, ומסמנת את ההגנה עליה כתנאי בסיסי ומרכזי הן להתפתחותה של החברה הדמוקרטית והן של הפרטים בה.

פוריסון נ׳ צרפת (וועדת האו״ם לזכויות אדם)

רובר פוריסון הוא סופר ומרצה צרפתי אשר כתב וטען כי רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים איננה התרחשה. בשנת 1990 העביר הפרלמנט הצרפתי את ״חוק גאייסוט״, אשר הפך פעולת הכחשת פשעים נגד האנושות למעשה פלילי. פוריסון, אשר הורשע בעקבות זאת בעילת הכחשת השואה, עתר לוועדת זכויות האדם של האו״ם כנגד חוק זה בטענה כי הוא מפר את זכותו לחופש הביטוי. בבחינת הסוגיה הדגישה הוועדה כי על כל מגבלה על חופש העיסוק לעמוד בתנאי שלושת הסייגים: מקור בדין, הגבלה מסיבה לגיטימית ונחיצות. במקרה זה, בבחינת התנאי הראשון נמצא כי החוק המדובר מהווה מקור בדין ברמה מספקת. כן נקבע כי הסייג השני מתקיים אף הוא, היות שניתן לראות בשאיפה להגן על אינטרסים של פרטים יחידים או של הקהילה כולה כסיבה לגיטימית, ויש לראות בהתבטאויותיו של פוריסון כפגיעה בקהילה היהודית כולה. בנוגע לסייג השלישי, קבעה הוועדה כי בהיעדר טענה המפריכה את טענת ממשלת צרפת בדבר נחיצות החוק כאמצעי להגנה על האינטרסים האמורים, יש לראות את סייג הנחיצות כמתקיים. על כן, נפסק כי המגבלה אשר מטיל החוק על זכותו של פוריסון לחופש הביטוי היא מגבלה מותרת.

חופש הביטוי במדינות המאוחדות של אמריקה

בגרסתה המקורית מבטיחה חוקת המדינות המאוחדות של אמריקה את זכויות המדינות המרכיבות את המדינות המאוחדות של אמריקה, אך אינה אומרת דבר על זכויות הפרט. הגנת חופש הדיבור נכללת בתיקון הראשון לחוקה, שתהליך אישורו התבצע בשנים 1789–1791. בעקבות תיקון זה ניתנת במדינות המאוחדות של אמריקה הגנה נרחבת לחופש הביטוי, אך גבולותיו אינם ברורים, ונבחנו בבית המשפט העליון של המדינות המאוחדות של אמריקה.

שני פסקי דין חשובים בנושא חופש הביטוי ניתנו ברבע השני של המאה ה-20. באחד נשלח לכלא יוג'ין דבס, סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

לבסוף קבע בית המשפט העליון, בתיק ברנדנבורג נגד אוהיו (1969), שהסף הנדרש על מנת שדברים יצאו מתחום הביטוי הלגיטימי הוא שהם נועדו לגרום למעשה בלתי-חוקי ממשי ומיידי. מבחן זה שתקף מאז אוסר על המדינה להוציא מחוץ לחוק ביטוי המצדד באלימות או בהפרת החוק, אם ביטוי כזה לא נועד להביא לעבירה ממשית ומיידית.

חופש הביטוי במדינת ישראל, בצפון קוריאה ובאיראן

אין חופש ביטוי במדינת ישראל, בצפון קוריאה ובאיראן.